הייחודיות הבית־ספרית: איך רעיון אולי עם כוונות טובות הופך ברוב המקרים למופע יח״צ חינוכי ומה ההבדל בין ייחודיות ל״תפיסה חינוכית? 

המושג ״יחודיות בית ספרית״ לא צמח בחלל ריק. הוא הגיע אלינו ממחוזות קפיטליסטיים, כאלה שבהם ארגונים נמדדים ביכולת שלהם לבדל את עצמם, לבלוט מעל אחרים, למשוך לקוחות.וכשזה עובד בעולם העסקי – זה אפילו הגיוני.אבל מערכת החינוך? כאן מתחילה הבעיה.כי מהרגע שבית ספר מתבקש “למצוא את הייחודיות שלו”, הוא כבר לא נשאל מה הופך אותו לבית ספר טוב, או טוב מאוד. השאלות האלו פשוט לא רלוונטיות בתוך מרדף אחרי ייחוד.הייחודיות לא מבקשת עומק – היא מבקשת הבחנה.לא משמעות – אלא רושם.והאמת המרה? ברוב המקרים, הייחודיות לא נועדה לילדים.היא נועדה למצגות.לימי חשיפה.ולשורת ההרשמה.והפער בין החזון למציאות כואב.למעשה ברוב המקרים הצורך בחיפוש אחר ייחודיות מגיע גם מהרשות המקומית שעוסקת גם היא במיתוג , כי במובן מסוים היא גם בעצם עסק. וכך בית ספר מתבקש לבצע בו־זמנית שתי משימות בלתי אפשריות:הראשונה לאמץ ייחודיות רשותית שלרוב עטופה בסיסמאות ריקות וכל כך גדולות שהילד בכלל לא ירגיש שהתקיים מהלך שכזה (ספוילר: משהו שמתכתב עם חינוך מבוסס מקום- וכן זה כמעט בכל רשות אז מה ייחודי בזה אלוהים יודע ).והשניה שכל הנראה נעשית במקביל -לייצר לעצמו זהות ייחודית משלו.עומס? בלבול? כן ולא כי אם תשאלו מנהלים מנוסים הם יאמרו לכם שהם למדו ״לשחק את המשחק״ . מה עצוב יותר - לא החלטתי . אם נצלול לפרקטיקות שאמורות “לפתח את הייחודיות”, נגלה תבנית מוכרת להפליא:הסכמה על ערכים משותפים.מי לא התבקש בחייו החינוכיים לדרג ערכים ? וואלה שיח נחמד סה״כ , כי ברגע שיושבים בחדר ומתחילים לדבר על ערכים, כמעט כולם מהנהנים.אף אחד לא יציע שצייתנות תהיה הערך המוביל.אף אחד לא יתעקש על משילות.ובשלב די מוקדם מישהו גם יאמר את האמת הפשוטה:“אבל בעצם… הכול חשוב. ואת הכול אנחנו גם ככה עושים.”והוא צודק.ואז מה קורה?הערכים המוסכמים יתורגמו בעיקר לאירועי שיא, או שהם ישיימו את הפעולות שגם ככה מתקיימות בשגרות הקיימות.אך כאן נכנסת הטרגדיה האמיתית:מנהלת יכולה להיות משוכנעת שהערך המוביל בבית הספר שלה הוא שייכות, ובאותו יום לצעוק על מורה ליד כל צוות המורות. מוביל אגף חינוך ברשות מסוימת יכול להיות בטוח שהוא מאמין בערך השיוויון אבל יתמוך בפתיחת כיתת אתגר באחד מבתי הספר בעיר.המון דיונים יתקיימו, כנראה שגם כנסים מושקעים עם לא מעט כספים יקומו ובתי הספר בשלב מסוים יקבלו על עצמם את המשימה לייצר יוזמה.כעת מתגלה, במלוא הדרה, חוסר ההבנה של תהליכי עומק.של האטה.של חינוך.אנחנו רוצים תוצאות. עכשיו.לא תהליך.לא שינוי תרבותי.היי־טק כבר אמרנו?אז תהיה חממה.או חדר חדשני שאף אחד לא באמת יודע ללמד בו.או יום לימודים בחוץ.אבל האם השייכות גדלה? שיוויון ההזדמנויות גדל? ערך הציונות גדל? כנראה שגם לא נטרח לבדוק.בעיקר משום שהאירוע הכי מורכב בניסיון לייצר תפיסה חינוכית (או מה שמכונה בטעות ייחודיות) הוא להחזיק אותה וללמד אותה.לא להציג אותה.לא לכתוב אותה.לא להראות אותה בסיור של מפקחים.אלא לחיות אותה ביום־יום.להתנסות בה. בכיתה.בחדר המורים.בישיבות צוות.בשיחות מסדרון.ואני חוזרת שוב – ללמד אותה.בתי הספר שיש להם באמת תפיסה חינוכית הם בתי הספר עם הכי הרבה שעות פיתוח מקצועי שיש. הרבה יותר מכל בתי הספר “הייחודיים”.למה?כי הפיתוח המקצועי שלהם הוא לא אוסף מקרי של השתלמויות.הוא לא מגיב לטרנדים.הוא לא מבוסס על מרצים חיצוניים והוא לא עוסק בעיקר בלהתכונן ליום ההורים, מיפויים, חגים ועוד אלף המשימות ״שהייחודיות״ שפותחה לא טרחה לפתור. הוא תמיד חוזר לאותה תפיסה.שואל איך היא מתורגמת להוראה, להערכה, לניהול כיתה, לקשר עם תלמידים, להובלת צוות.הוא מעמיק. מתעקש. לפעמים גם מעייף.אבל הוא מצטבר.ובשונה מייחודיות –תפיסה חינוכית היא לא התוספת.היא הלב הפועם של בית הספר.היא לא רק מחזיקה את הרצון “לאן אנחנו רוצים להגיע”, היא שם ביום יום. גם כשצריך להחליט איך אנחנו מתמודדים עכשיו עם תלמיד שקילל מורה או מורה שקורסת תחת עומס .היא נבחנת בצומת.היא מה שמכריע.אז איך כן מפתחים תפיסה חינוכית (ולא “ייחודיות”)?קודם כול – נפרדים מהרעיון שכולם צריכים להסכים עליה.תפיסה כלשהי חיה באמת כשיש מי שחולק עליה.מוכנים להמשיך?מי שאי פעם חיפש תפיסה חינוכית לא עשה את זה מתוך פנטזיה על אוטופיה.זה תמיד התחיל מכאב.עמוק.אמיתי.לרוב כזה שמלווה אותו עוד מהילדות. צריך להתחיל מלחשוף את הסיפור האישי.להבין מה את.ה מנסה לתקן ולמה.להגיב למה שקרה שם בעבר .תסתכלו על חינוך אנתרופוסופי, מונטסורי, דמוקרטי, מכליל –יש שם תפיסה הוליסטית עם חוזקות ועם מחירים.והם לא מפחדים מהם.אם הגענו עד כאן, עכשיו נותנים שם לתפיסה – ומנסחים הנחות יסוד.לא ערכים.לא סיסמאות.משפטים.הנחות יסוד הן שער הכניסה לתפיסה.בלעדיהן היא לא מתקיימת.ואם אתם בדרך הנכונה – פה כבר תתחילו להתווכח עם אנשים סביבכם.והפעם, משימת השכנוע תהיה עליכם.משם בית ספר ימשיך בניסוח המדיניות הבית ספרית שהם למעשה הנחיות ברורות שההנהלה נדרשת לגבש ולקדם כדי ליישם את אותם הנחות יסוד או עקרונות מפתח של התפיסה החינוכית. מודה שלאחרונה הבנתי שיש שלב נוסף חשוב מאין כמוהו ששמור למובילי תפיסות חינוכיות מבריקים במיוחד- הם ישאלו את עצמם וינסחו מדוע קשה ליישם את תפיסת החינוך הזו. עצם המחשבה והניסוח יכינו אותם וייגייסו את הצוות כי הם ינרמלו את האתגרים שכאמור עוד יגיעו. והם יבואו.לאחר מכן תיווצר רשימה של פרקטיקות וסדירויות שמשקפות את הנחות היסוד.תפיסה חינוכית מבוססת נוגעת בזירות המרכזיות של בית הספר וככה יוצרת שפה אמיתית- פדגוגיה, ציר ארגוני ואקלים-יחסים . חשוב לזכור: הצוות החינוכי הוא מטרה בפני עצמה בתוך כל אחד מן הזירות הללו.הגעתם עד לכאן אז תודה . כעת עברו על מערכת השעות של התלמיד , צפו בשיעור , הבינו את השגרות , תראו כיצד הוא מתנהל בהפסקות וכיצד הצוות החינוכי מתייחס אליו, כי אם הילד לא חווה חוויה יומיומית שונה-כנראה שלא נוצרה כאן תפיסה חינוכית .ופשוט תתחילו לנסות ולהטמיע את חלקיה. אי אפשר לבנות תפיסה חינוכית על דף בחדר סגור . צאו לדרך ותחזרו עם מסקנות . אל תפחדו לשנות תוך כדי תנועה.עדיף עם שותפים. וברשותכם, נחזור רגע להתחלה ונסגור מעגל :מערכת החינוך בקריסה. מורים ומנהלים טובים עוזבים בקצב גבוה. מישהו שם אולי חשב שבירור ייחודיות יעשה טוב לבתי הספר. יאלץ אותם להשתפר. לייצר תחרות בריאה. בפועל היא בעיני חשפה את האמת - ייחודיות מובהקת מתקשה לצמוח וכשהיא מתקיימת היא רחוקה מלשנות נקודות מבט של תלמידים הורים וצוות , ובמילים אחרות היא רחוקה מלהיות בלב המעשה החינוכי עצמו . ואיך אני יודעת את זה? כי ההורים (בעיקר בשכבות סוציו אקונומיות גבוהות) שרואים את המגמה הזו, מחפשים יותר ויותר את בתי הספר עם התפיסות החינוכיות…

 

*גילוי נאות - הכותבת היתה שותפה להקמת בית ספר ״ייחודי״ , ולקחה חלק ואף הובילה מהלכים לדיוק ייחודיות בית ספרית בבתי ספר אחרים, והיום לומדת ממנהלים ומצוותים חינוכיים בעלי תפיסות חינוכיות לעשות דברים אחרת. בתקווה טוב יותר.