לגדול ולגדל

בחודש ינואר נפל לי האסימון שאני קמה כבר תקופה ארוכה, בעיקר במטרה להעביר את היום.

בפברואר הבנתי שאני תקועה במקום.

עובדת בעבודה שאני זוכרת שרציתי בה, אבל מתחילה לתהות עד כמה אני עדיין שואבת ממנה סיפוק.

מדמיינת אפשרות של ילד שלישי, כששנייה לפני (ועוד רגע שנייה אחרי) נופלים לידי טילים.

מקשיבה (רק מקשיבה) לפודקאסטים על חשיבות הספורט, וכמובן – חולמת בלילה שאני זוכה בלוטו, בשביל לקום בבוקר לעוד יום שבו לא אמלא כרטיס.

במרץ, כשהודעתי לקהילה שלי על ביטול מסיבת פורים במושב (כאמור, שוב טילים מעל הראש), החלטתי שאני חייבת לצעוד שוב אל הלא נודע.

באפריל, מצוידת בניסיון על אומץ שהרווחתי ביושר ובחברים שנתנו לי כתף (שלא לומר דחיפה), התחלתי לבדוק מה יש עוד לעולם החינוכי־ניהולי בחוץ להציע לי.

תוך כדי גישושים, משהו ברצון לילד נוסף לא עזב אותי.

במאי גיליתי שהעולם החזיר לי תשובה חלקית, בצורה של שני קווים על מקל.

ביוני הייתי מפוחדת ומלאת תקווה.

ביולי, כשנפרדתי סופית מהעבודה עם חיבוק חם ובחילות, לא מצאתי מאצ׳ עם מקום עבודה חדש.

החלק שבו הייתי אמורה לומר ״וואי, איך הכל מסתדר בסוף״ לא התממש, והפך לחלק שבו אחרים אומרים לי:

״אל תדאגי, הכל יסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר.״

עכשיו אני יודעת שחלקכם חושבים שהווידוי צריך להסתיים כאן.

באיזו השלמה.

באיזו הערכה על מה שיש.

אז תנו לי מעט לאכזב אתכם.

אני יצור מורכב.

או אותנטי.

תלוי איך מסתכלים על זה…

כי מאז, לצד הליטופים על הבטן, ההתרגשות של הבנות וההכרה בטוב, היו גם ימים שרציתי ליפול לרחמים עצמיים ולכעס.

היו רגעים שלא הייתי מסוגלת לראות על המסך שלי את רותם סלע (כן, זה מוזר), את גיתית פישר (מה יהיה עם המוכשרת הזו) או אפילו את יעל אודם (אני היחידה שהייתה רוצה לעשות את התפקיד שלה?)

עוד שנייה מסיימת את השלב הפתטי.

אני מודה (כן, אני אהיה הבחורה הזו שאומרת את מה שכולם חושבים) שקצת התגרדתי כשנתקלתי בפייסבוק בכותרת ״התחיל עבודה חדשה ב…״ או ״התראיינה ל…״ או ״עשה אקזיט ב…״.

כי בינינו, גם לי כבר דגדג ״להוכיח״ לכמה אנשים שהם המעיטו בערכי, ובעיקר לעצמי שיש שם בחוץ משהו שיותר מתאים למי שהפכתי להיות.

אבל אז הבת שלי הפרה את תחושת הקורבנות פעם אחר פעם בצעקה קלאסית:

״אמאאאא!״

ויצא לי:

״מה??? אלוהים, מה?!״

וזה לא עליה.

אלא בכלל עליו.

וכשאפשר היה לשתף מעגלים נוספים בשילוב הקטלני הנוכחי שלי – ״מובטלת ובהריון״ – קיבלתי לא מעט תגובות שהרגישו כמו הנמכת ציפיות:

״איך את מצפה להיכנס לתפקיד ניהולי כשאת בהריון?״

״לא עדיף שתיהני מהזמן הזה שאת לא צריכה לעשות כלום?״

״כל דבר בעיתו.״

ברור לי, אגב, שהכל מתוך דאגה וקריאת מציאות תקינה.

פשוט במקביל לא יכולתי שלא להרהר איך זה שגבר בחיים לא היה מקבל תגובות כאלה.

ולמה בתחום הזה אנחנו עדיין כל כך שמרניים.

למרות שנעשה לייק לסרטון של חברת פרלמנט מניקה בזמן דיון כלשהו.

ומפה לשם, היה לי אפילו קל להסכים עם ההנחות במסרים שקיבלתי.

להחליט שאני ״מתמסרת להריון״.

שבחרתי באפשרות של להיות עכשיו רק בהריון, ואחר כך רק אמא לתינוקת – חצי שנה או כמה זמן שייקח.

שהקריירה תחכה והכל בסדר.

אני לא אצטרך להסביר לאנשים למה לא התפשרתי על הצעות שהגיעו או להתמודד עם ההרגשה החשופה של ראיון עבודה ודחייה אפשרית.

אני לא אחטט בפצע האשמה שלקחתי את הסיכון והוא בינתיים לא השתלם.

אני לא ארגיש בזמן הקרוב ״לא מספיק טובה״.

כן.

אין ספק שהיה יותר קל לספר את הסיפור הזה.

ולאחרים כנראה היה יותר קל לבלוע אותו.

אך ככל שעבר הזמן, הנקודה בבטן ותחושת הבטן ביקשו ממני לבצע לאט לאט את אותה תנועה של התרחבות.

עד שבמידה מסוימת התקיימה הלימה לא צפויה בין הפנים לחוץ.

כזו שמחזקת את חוסר הוויתור שלי

את הידיעה שהדבר הנכון יגיע ואם לא אני אצור אותו

כזו המעידה על תקווה שחשבתי שכבר איבדתי מתישהו,

והיא נשאה תובנה יקרת ערך:

עבורך, לגדל זה לגדול, ולגדול זה לגדל.

ילדים שהם שלך.

ואנשים שהם בכלל לא שלך.

ורעיונות שלך ושל אחרים.

אז מה הפלא ששני הרצונות האלה חיים בי כעת?

מתעקשים, כל אחד, על המקום שלו בתוכי.

מחכים לחודש שבו הם יפרצו לעולם.