Search

להקים בית ספר (סוכה)

התחלנו את השנה, כרגיל עם כתבות על מערכת החינוך הכושלת בארץ, הקישורים וההפניות לעוד סדרה על הילד שהצליח אחרי שלא שרד שלושה בתי ספר, והפוסטים המרגשים שמנציחים כמה אנחנו לא בכיוון. ברוך השם, הסוג הזה של הכתבות צץ כמו פטריות אחרי הגשם בתקופה של ספטמבר, שכולנו נכנס ככה ברוח קרבית משהו לתחילת שנת הלימודים. והנה עכשיו קמות להן סוכות מסביב. הרגשה של בניה אחרי כל האיחולים וחשבון הנפש. אז בוא נסגור אחת ולתמיד את חשבון הנפש החינוכי ממלכתי שלנו ונתקדם. נתחיל בלהודות. בהחלט נכון שמערכת החינוך שלנו לא טובה. ישנן סיבות רבות- מורים שחוקים, שכר מביך, ארגוני מורים כושלים (מה ששמעתם) חשיבה שמרנית, פחד, בורות וכל סיבה שעולה לכם לראש ככל הנראה נכונה במידה כזו או אחרת. אבל מעל לכל מרחפת לה שאלה שמודרת מהשיח החברתי:

מהי מטרת בית הספר?

שאלה שהתשובה שלה נתפסת כאילו ברורה מאליה, למרות שההפך הוא הנכון. היא אם כל השאלות, ויחד עם זאת להרבה מאוד גורמים נוח שלא לדון בה. היא לא מופיעה בכתבות הללו שאתם שולחים לי, כי בינתיים הכי קל להתלונן, לזרוק ססמאות לאוויר או מאידך להפיל על המערכת הזאת את כל מה שההורים לא מצליחים/ רוצים ללמד את הילדים שלהם. ואני לא מדברת על מה מטרת בית הספר בעיני מישהו אחר, או מי שהמציא את המושג הזה. אני מדברת על מה אנחנו היינו רוצים שמטרת בית הספר תהיה. אם תחשבו על זה, בעוד אין לנו תשובה אמיתית, רלוונטית, ריאלית, מוסכמת על השאלה הזו- אז כל אחד יוכל להתראיין לעיתון בארץ ולומר: “מערכת החינוך בבעיה”, משום שתמיד נמצא בעיה כשאין לנו מטרה.

ולא יודעת איך זה קרה אבל מרגיש שבלילה אחד התשובה הרווחת הפכה להיות “מה זת’ומרת? בשביל להקנות לתלמידים את מיומנויות המאה ה-21”. לרוב התשובה תגובה בעוד משפטים חסרי תוכן כגון: “העולם מתקדם בקצב משוגע” או כבר לא רלוונטי ללמד כמו פעם”. תסלחו לי אבל יש לי בחילה כבר מהתשובה הזו. מה היא אומרת בכלל? איך אני מתיימרת לדעת כיצד יראה העולם עוד 10 שנים ומה נדרש לדעת בשביל כך, ולמה זה התפקיד שלי בכלל? יש לי בשורה עבורכם אנשי המאה ה21: גם פעם אני לא בטוחה שהיה “רלוונטי” ללמד כמו פעם והנה אנשי ה”פעם” טוענים שהם יודעים מהם מיומנויות המאה ה-21. מוזר נכון? קיצר, הציפיות שלנו השתנו- הבנו שבית ספר לא מממש את הפוטנציאל שלו, שהוא לא מתאים לכולם בפורמט הנוכחי ועדין לא פיצחנו מהו החדש שיכול להביא לנו את השינוי המיוחל. אנחנו גם נמשיך לא לפצח עוד המון שנים, אם לא נחשוב מהי המטרה, כי עם כל הכבוד ל”לימוד מתאים מאה 21″, זו יכולה להיות אחלה דרך, אבל האם זאת מטרה?

לפני כחצי שנה החלטתי לאתגר את עצמי ולברר מהי מטרת בית הספר היום. זה לא שלא חשבתי עליה לפני, אבל עניין אותי מבחן התוצאה. לכן, החלטתי להיות שותפה להקמה של בית ספר. חטיבת ביניים חדשה שצומחת לה בקריית אונו, וניתנה לי הזכות להיות הרכזת הפדגוגית בה. תהליך מרתק, מעצים, מאכזב ובעיקר מלמד. לא מעט שואלים אותי “מה מיוחד בבית הספר הזה”, כאילו שייחודיות הפכה להיות האנד פויינט. אני מבינה את הרצון בזה שאומר לכם משהו שלא שמעתם לפניי, ואכן אציין בפניכם בשיחה רשימה של דברים שאני מאמינה שהם ייחודיים, אבל תכלס הכי מהלב, אני רוצה לייצר בית ספר איכותי הרבה לפני שאני רוצה שהוא יהיה מיוחד. הוא יהיה מיוחד בזכות הרבה דברים שאתם פשוט לא יודעים שהם קיימים, כמו למשל היכולת של המנהל שלנו להעניק אוטונומיה למורים שלו, פגישות צוות שאורכות שעה וחצי ולא 45 דק’, ואפילו בגלל שיש אצלנו מחנכת ערביה.

אני גם לא אשכח את ה”כאפה” שקיבלתי כשהושבתי את התלמידים שלי במעגל, בחוץ, על מחצלת, אחרי משחקים וסיפרתי להם מה יהיה שונה בבית ספר. שיתפתי שלא יהיו לנו ציונים, שאין לנו מספרי כיתות, שאנחנו מחולקים לקבוצות קטנות ושאנחנו לומדים קורסים ולא מקצועות. הפנים שלהם נפלו. אחת אפילו הציעה אולי בכל זאת יקראו לנו ז’6 ואחד אמר לי שהוא אוהב ציונים. סיפרתי להם בהתרגשות (בעודי מתחילה לראות את מגדל הפדגוגיה שלי קורס) שבשבוע הקרוב נשב רק במעגל הזה ונושחח על דברים. נלמד להכיר אחד את השניה ויהיה לנו כיף. “מה??? אז לא נהיה 35 בכיתה, ולא נשב מאחורי שולחנות?” זאת היתה התשובה של מרבית התלמידות. נשמתי נשימה עמוקה. חייכתי ואמרתי “אתם עוד תתגעגעו לזה”. תכלס כשעניתי להן פחדתי שהן לא יתגעגעו. לפני שבוע ניגשה אלי אחת התלמידות ושאלה- מתי יהיו מעגלים שוב? התלמידים הם הקליינטים שלנו, והם מגיעים ממערכת של שש שנים שבה הם למדו משהו מאוד מסוים. כנ”ל לגביי המורים. זה לא אומר שזה לא ניתן לשינוי. זה אומר שצריך להאמין בשינוי.

יחד עם זאת יש ימים שאני בטוחה מהי מטרת בית הספר ואז אני מגלה שבמחקר מקיף גילו שהורים פשוט רוצים שבבית ספר יאהבו את הילד שלהם, או שאני שומעת התבטאות של שר שבית הספר הוא איננו מקום פוליטי, בעוד משרד החינוך שופך כספים על מסעות לפולין ומכניס חיילים שיעודדו גיוס או לחלופין שולח לסדנת גדנע (ואל תגידו לי שזה לא פוליטי, כי זה פוליטי בטירוף). יש ימים שאני מרגישה שלא משנה מה אעשה בחיים לא יהיה לתלמידה הזו כיף בבית הספר, ויש ימים שאני ממש מאמינה שאם לא הייתי שם לומר לילד הזה שאני מאמינה בו, אז יש מצב שהוא לא היה שומע את זה במקום אחר. יש ימים שאני רואה איך ההוא או ההיא ממש נהנים בהפסקה וכבויים בשיעור, ויש ימים שדווקא ההוא וההיא ממש פורחים בשיעור ובודדים בהפסקה.

עכשיו יכול להיות שאתם יודעים מה הייתם רוצים לילד שלכם. אבל אז מתעוררת השאלה, האם מה שאתם רוצים מתאים גם לתמר שתהיה איתו בכיתה?, או לשאר 35 תלמידים שיחלקו איתו בשלוש שנים הקרובות 15 מ”ר. או האם מה שטוב לו ייצר חברה טובה יותר. פה העניינים קצת מסתבכים, אז ברשותכם אגיע לשורה התחתונה. אתם מעוניינים שבית ספר יהיה מסוגל להכיל שונות (מטורפת) ושימצא דרך לתפור לכל ילד את הכפפה שלו תוך כדי שהוא מייצר עבורו הזדמנות למפגש חברתי (אחרת הילד שלכם היה יכול ללמוד יופי בבית לבד). כל זה נפלא ועדין צר לי לבשר לכם… לא ענינו על השאלה הגדולה באמת- מהי המטרה.

ואם הגעתם עד כאן, סימן שהבנתם שאני לא הולכת להפוך את הבלוג הזה לפתיר. אני הולכת לאכזב ולומר שכן יש לי התחלה של תשובה שמכילה מילים כמו סקרנות, התנסות וחשיפה, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שכולנו צריכים להתחיל לחשוב על זה- משרד החינוך, ההורים,המורים והתלמידים ביחד. אין ספק שהעולם אחר, הילדים אחרים והמודעות לכל זה בשיאה (דרך אגב, הילדים ימשיכו להיות אחרים והעולם ימשיך להיות אחר כמו שקורה לאורך כל ההיסטוריה). אני לא חושבת שאנחנו צריכים פתאום לרוץ מהר יותר ולצעוק “שריפה שריפה”. הצעד הראשוני לטעמי הוא לנסות להבין אם תפקיד בית הספר הוא לייצר מציאות חדשה טובה יותר או להכשיר את התלמידים למציאות הקיימת. אחרי שהבנו שהתשובה הראשונה נכונה, צריך להעז. צריך לצאת מארבעת הקירות שאנחנו כלואים בהם (פשוטו כמשמעו) ולהמשיך לנסות לפצח את השאלה הזו. זה יקח זמן. המון בתי ספר יחוללו שינויים חסרי משמעות, או כפי שאני קוראת להם “יוזמות” עד הרגע שבו הם יהיו מספיק אמיצים, ביחד עם משרד חינוך אמיץ, לחשוב מחדש על השאלה הגדולה הזו. יכול מאוד להיות שיש מספר מטרות ואף שלבתי ספר שונים רצוי שיהיו מטרות אחרות, ויכול להיות שהסוד טמון במכנה המשותף. אני לא בטוחה, אבל בחייאת, בסוף החופש הגדול הבא כשאתם קוראים עוד כתבה על מצב החינוך, נסו לראות האם מדובר בעוד רעיון ששם פלסטר על שאלה שפשוט לא מדברים אותה, ואולי נבנה ביחד סוכה חדשה.