שלום הורים יקרים,

שמי לבה שפירא , אמא לשני בנות בגילאי גן, אשת חינוך למעלה מעשור ומומחית בקידום תרבות של אומץ במרחבים חינוכיים.

מנסיוני בעולם החינוך וההורות הבנתי שני דברים חשובים מאוד:

1. להיכנס לגן יכולה להיות חוויה מאתגרת ולא רק בגלל הקושי בפרידה

2. הגן הוא המרחב המשמעותי ביותר שבו ילדנו הרכים מתמודדים עם חששות ואתגרים שונים, ובו זמנית מזמן שלל הזדמנויות לעיצוב הדימוי העצמי שלהם, אשר קריטי להתפתחות שלהם.

​​

ואז מה אנחנו עושים עם זה? 

כשאנחנו נפרדים בבוקר אנחנו אומרים מסרים כללים כמו ״יהיה לך יום טוב״, ״אמא הולכת לעבודה ותחזור מהר״

או ״הגננת פה תעזור לך״

וכשאנחנו אוספים אותם, במקרה הרע אנחנו שומעים רק ״היה כיף״

ובמקרה הטוב אנחנו מקבלים מידע עם מי הילד שיחק , מה אכל, ועל איזה חג למדו היום.

 

אנחנו מנרמלים את המצב הזה , או שאנחנו נהיים מתוסכלים

אבל בכל מקרה​​

לא הבנו באופן משמעותי ואחראי את החוויה הרגשית שהילדים שלנו עברו,

והם לא קיבלו את העיבוד הראוי לחוויות שלהם.  

ויותר מזה,

פספסנו הזדמנות אדירה לפתח בילדים את שריר האומץ הכל כך חשוב בגיל הזה, שיעזור להם להגיע עם כוחות ויכולות בבוקר שלמחרת!​

​​​