לִבַּת החינוך

תחילה שאלו אותי למה אני עוזבת. השבתי לו שאני עייפה מלנסות לשנות משהו שאולי אי אפשר כבר לשנות. לה עניתי שנמאס לי להפגע מהם ולפגוע בהם. עכשיו שזה מאחורי, אני יכולה לומר שזה איפשהו באמצע, וההסבר הכי טוב שלי לעצמי הוא שהרגשתי שאני עיגול בתוך ריבוע, ולהיות עיגול בתוך ריבוע זה אומר שאת בעיקר עסוקה בלנסות לתווך את עצמך. בהתחלה זה לא ממש הפריע, הרגיש יחסית בטוח ואפילו ייחד אותי קצת בנוף הצורות בעלי הזווית, אבל לאט לאט זה סגר עלי, עד שהחלטתי שאולי אפשר בלי הכאב הזה בצדדים. לפחות לא עכשיו. יתכן שקודם צריכה להתחזק, לפתח עור של פיל, או כמו שכל דמות טיפולית שפגשתי בחיי אמרה לי, מבלי להשקיע בזה יותר מידי מחשבה – את צריכה לעבוד על שרירי הליבה שלך.

“אי אפשר לברוח לעד מכאב, ממערכות יחסים, מדרישות ומריבועים” אמרו קולות רבים מבחוץ ובתוכי, במשך זמן לא מבוטל. חונכנו לוויתורים ולפשרות, וטוב שכך, אבל לפעמים בין הציפיות לאכזבות, הולכים לאיבוד בין הקבלה העצמית לבין ההלקאה העצמית. אז אם לשניה אתן לעצמי גם להינות מהספק, אני רוצה לספר לעצמי שלא עבדתי במספיק עבודות בשביל לדעת אם זה אני או הם. אם זה אופי או טיימינג. ואולי בכלל אוכל ללמוד מחדש איפה העיגול שלי יכול להתמקם כך שלא ילחץ לו כל כך ועל הדרך לראות שהריבוע הוא אחלה של ריבוע. אולי אוכל להעניק לעצמי לפחות מסגרת אחת שהיא לא ריבוע. אולי יש בי עוד כל כך הרבה דברים אחרים שלא התאפשר להם לצאת עד היום ואולי (אבל ממש אולי) אצליח להתאהב בעצמי מחדש.

לאחר מכן הגיעה כבר השאלה “אז מה את הולכת לעשות עכשיו?” התשובה האנסטקטיבית היתה- “אני רוצה להכנס לחדר לבד, בשקט ולחשוב את זה”. את חלקם זה לא כל כך סיפק והייתי צריכה לתת כותרות כמו: “עסק עצמאי” ו”דוקטורט”. יש לך אבל תכנית? יש לך כיוון? על מה הדוקטורט? איזה עסק? “לא ממש” מילמלתי. שליש מובכת מהסיטואציה, שליש חוששת מכל הטעויות שעוד לפני, ושליש גאה בעצמי על האומץ.

הגיע הרגע. נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, עצמתי את העיניים וסוף סוף עשיתי את המוטל עלי. שאלתי את עצמי את אותה שאלה אייקונית, שספק התחבאה בשאלות של אחרים, ספק קוננה לי בראש מאז ומתמיד- “אז מה את רוצה לעשות כשתיהי גדולה?” אבל, כיאה לעיגול בתוך ריבוע, ככל שחשבתי על זה יותר ויותר הבנתי שזאת לא השאלה שלי. השאלה שלי הפכה להיות “מה היית רוצה לנסות להיות?” וזה לא שהתשובות החלו לזרום כמו נהר במחברת, אבל כל מיני סוגים של רצונות החלו להרגיש יותר בנוח. הסתכלתי על השמש שכבר כוסתה בענני מילים, והבחנתי שכולם חגים סביב המושג שמלווה אותי בעשור האחרון: “חינוך”. רקדו איתו, נגעו לא נגעו, מבקשים להבין את אופי החיבור.

החיבור להפתעתי הגיע על ידי תרגיל שניסיתי עם עצמי (באופן מסוים הוא הומאז’ לשנות ה-90) בו דמיינתי מה יהיה כתוב בכרטיס הביקור שלי אם יהיה לי אחד כזה. מהר מאוד הרגשתי עצמי נשאבת. קצת כמו חידה שמטרידה אותך ואת לא יכולה להפסיק לחשוב עליה עד שתגיעי לפתרון. האסימון הראשון נפל כשהתקשרתי לאחד המרצים שלי בשביל לשתף אותו בהתלבטויות שלי, הוא אמר לי: “נשמע לי שאת לא מתלבטת מה לחקור לדוקטורט, או איך לקרוא לעסק שלך. נשמע לי שאת בחיפוש אחר זהות מחודשת”.

אוי כמה שהוא צדק. לא הייתי צריכה לעבוד על “שרירי הליבה” שלי. הייתי צריכה אחרי שבע שנים לפרק אותם ולהרכיב אותם מחדש. אז ישבתי וחשבתי מה האבן הכי גדולה שלי, מה הבסיס שהוא אני, ונזכרתי באיזה רגע שתום אמרה לי, במין בהירות שאופיינית רק לה, ששם העסק שלי צריך להיות השם הפרטי שלי. כתבתי אותו. עם תחושת דה ז’ה וו מאוד חזקה, הוספתי “י” ואז מחקתי וצרפתי ניקוד. אני לבה בלי “י” עם כל הטוב, הרע והמכוער שזה מביא. התבוננתי במילה הראשונה על הדף וחייכתי. איזו מערכת יחסים מטורפת עברתי עם השם שלי, וכמה מתאים שדווקא הוא (היא), הולך.ת להתחיל איתי את הדרך הזו.

לחצתי אנטר ואמרתי ללבה- עכשיו תכתבי מה את עושה. כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי. כל מילה היתה חשובה. פירטתי ותמצתתי. באיזה חינוך אני מאמינה? “חדשני”, “פרוגרסיבי” או אולי “דמוקרטי”? אני מלמדת כבר כמה שנים ומשתמשת בביטויים הללו , תהליך של בירור זהות חינוכית אינו זר לי בשום צורה, ועדין הבחירה במילה שלי, קיבלה לפתע משמעות קריטית. יצאתי לקרוא, לחקור ולהרגיש את המילים. דמיינתי את הקולגות שלי מאתגרות אותי בבחירת השם ואותי משיבה להם. שלושה ימים הבטתי על שורה אחת בדף וורד גרסת 2007. שורה אחת שלא הפסיקה להשתנות עד שזה יצא ממני.

אני רוצה לפתח כי יצירה היא תמיד חלק מרכזי במה שאני עושה.

אני רוצה ללוות, כי ליווי משמעותו שותפות משמעותית במסע.

אני בוחרת במרחב חינוכי ולא בתי ספר, משום שמרחב חינוכי נותן לי את החופש לומר שבית ספר הוא לא המקום היחידי בו מתרחש חינוך.

אני עושה מעשה מעט יומרני וטובעת את הביטוי “מרחבים חינוכיים אמיצים“. המילה “אומץ”, בשונה מחדשנות או פרוגרסיביות, לא מעידה על אופי החינוך, אלא על יכולת האנשים שמעצבים את החינוך הזה, וחינוך עושים אנשים. כולנו מסכימים שאנחנו רוצים חינוך ששובר את החינוך המסורתי עם הלוח והטורים, אבל בשביל זה לא צריך להיות “חדשניים”. בשביל זה צריך להיות אמיצים. ולא רק המנהלים או המורים. אלא, הרשות המקומית, ההורים, משרד החינוך ואפילו התלמידים שלנו. לדעתי, אין הכוונה שנלמד תכנות, או נשתמש במצגות מושקעות, אלא משהו הרבה יותר קמאי ומהותי. אני חושבת שזה אומר שנדע להיות אנחנו ונקשיב לקול האותנטי הפנימי שלנו, ובעיקר שנהיה פגיעים ושנקבל את העובדה שאנחנו נטעה.

ואז הספירלה הגיעה. הספירלה הידועה שהיא המהות של כל מסע בחיים שלנו. בחלקה מחווה למנחים שלי לתזה, ובחלקה האופן שבו אני תופסת חינוך. סמל שיוצא מנקודה חזקה מספיק, לא מפחד להתקדם במעגל שלפעמים מרגיש לנו שהוא חוזר לאותה נקודה, אבל האמת היא שהוא ואנחנו עולים למעלה אל מרחבים חדשים ומדוייקים יותר עבורנו. והדיוק הגיע. סוף הפרק הזה בחיי, נסגר בעזרת שתי חברות. הראשונה התעקשה לקחת את הספירלה המקורית ששירבטתי לעצמי, והפיחה חיים וצבע באותיות השחורות שלי. השניה, גרמה לי להזכר שהשם שלי חשוב לי, אבל למעשה הוא כל הזמן רקד שם עם מילת המפתח. נוגע לא נוגע.

חזרתי הביתה וכתבתי את השם “לבת החינוך”.

אני רוצה לומר שזה הרגיש נכון, אבל אני חושבת שזה יהיה אנדרסטייטמנט. אני מסתכלת על “כרטיס הביקור” שלי ואני מתרגשת. אני מתרגשת כי הוא תוצר של מפגשים שהיו לי עם חברות ודמויות מפתח בחיי, ובעיני למידה משמעותית היא תמיד פרי של דיאלוג עם שותפים לדרך. אני מתרגשת כי אם מסתכלים מקרוב, רואים שהוא מספר את חווית העיגול בריבוע שלי. ולבסוף ואולי זאת גם ההתחלה, אני מתרגשת כי הוא תוצר אותנטי של שליש מבוכה, שליש חשש מכל הטעויות שעוד לפני, ושליש אומץ. הוא הלב שלי על מגש ואם יש משהו אחד שאני לא יכולה למחוק בזהות שלי, והגיע הזמן שאעריך אותו, זה בדיוק זה.

.