מחשבות ראשונות על אומץ

“We have to believe we have value, we could not have courage otherwise and our sense of being more than ourselves is our most precious possession. It is in honor of these feelings that we endure and try. Even the most meager life will have a wealth of patience, a treasure of endurance, immeasurable courage and cheer“

Florida Scott Maxwell (The Measure of My Days, 1968)

אני? דוקטורט? בחיים לא. זה מעולמות האלופי עולם. זה לאנשים שמדברים עם וּ. זה עבור מחוננים, ואותי מעולם לא שלחו למיונים. זה למי שיש כסף ואני בכלל מורה בהכשרתי. זה למי שכבר חושב על פוסט דוקטורט והאמת שאני עדין לא הבנתי מה זה בכלל פוסט דוקטורט. זה למי שיש זמן ואני רק אמא צעירה.

נדמה שהיו לי המון סיבות מדוע זה לא בשבילי. אבל האמת היא שהם בכלל לא היו סיבות. הן היו קול מפוחד של הילדה שבי שבעצם ניסתה לשאול “אולי תגלי שאת לא טובה מספיק?” אבל, איזה מזל שעם השנים פיתחתי עוד קול בתוכי. קול של אישה שעברה דבר או שניים ולמדה שהיא ממש חזקה. קול כזה מנחם שמזכיר לך שכתבת תזה מצטיינת, שהובלת צוותים, שילדת תינוקת בלי אפידורל, שהקמת עסק עצמאי, שהרווחת את כל ההישגים שלך ביושר. האישה הזו מחבקת את הילדה שבי ועונה לה בסמכות שקטה: סיימת? יופי. עכשיו שבי ותתחילי לכתוב.

“I do know the nature of courage; but, somehow or other, she has slipped away from me and I cannot get hold of her and tell her nature“

Laches in Courage by Plato

כבר שכחתי קצת איך נראה אומץ בחינוך, ואז הגיע דווקא הרגע הזה שחשבתי שאני ממש טובה במה שאני עושה. הוא הגיע ולא הרגשתי שאני צריכה עכשיו להתנצל על כך, לסייג את עצמי או לומר את דעותיי רק עם סימן שאלה בסוף. לא הייתי צריכה להוציא את כל האנרגיה על פירוק ההתנגדות ולא הייתי צריכה להצניע את מחשבותיי. ונחשו מה, היא לא נבהלה. זה בטחון עצמי אמרתי. לא שלי. שלה. היא לא צריכה להוריד אותי כדי להרגיש שהיא גבוהה, לא צריכה לומר את אותו הדבר רק עם מילים שנשמעות לה מדויקות יותר. היא לא מתחילה את המשפט ב” לא…ברור ש…” (שזה בעצם צירוף המילים הכי מתנשא שקיים), והיא לא מסיימת את המשפט בלומר לי מי אני. היא מאפשרת לשתינו פשוט להיות.

אני רואה כמה את גבוהה וכמה את אותנטית. אני רוצה שתדעי שזה אומץ בעיני.

“Whatever course you decide upon, there is always someone to tell you that you are wrong. There are always difficulties arising which tempt you to believe that your critics are right. To map out a course of action and follow it to an end requires courage “

Ralph Waldo Emerson

נורי מה שם התיישב לך שוב על העצב, והיה צריך לגרום לנו פעם נוספת לדאוג? ואולי בעצם הפעם הראשונה היתה מן חזרה גנרלית. כיאוטית ונוראית, רק על מנת שבפעם הבאה נדע כבר להפעיל את “שרירי תחושות הבטן שלנו” מהר יותר וטוב יותר. אני מספרת לעצמי, שהיינו חייבים לעבור את התהליך הזה בשנית, באופן רגוע יותר, בתקשורת, בצוות תוך כדי שאנחנו כל הזמן מכבים רעשי רקע ומקשיבים רק לעצמנו. ונחש מה היתה המתנה שלנו- הבת היפה שלנו חזרה לחייך כמעט כמו פעם. כאילו כדי להזכיר לנו כמה היא נדירה, ובו זמנית לאפשר לנו להוקיר תודה לכך שהקשבנו לעצמנו. שהיינו אמיצים ביחד.

“Self-confidence involves self-knowledge, and trust in knowing a person’s skills and abilities to determine when to fight fear or when to run away from it“

(Putman, 2001).

היא היתה הקלישאה של אשת רוח מודרנית. אשה מרשימה ביופי הטבעי שלה בעלת שם ייחודי בנוף. שיער לבן אסוף באופן מרושל, משקפיים צבעוניים, שמלה אפורה אוברסייז שהחמיאה לה והמון צמידים כסופים דקים על ידה השמאלית. מצד אחד נלחצת שהמקרן לא עובד, מצד שני מזכירה לנו לנשום את זה. מצד אחד מלאה ב: “יהיה לנו כיף” ו”אני כל כולי נתינה”, ומצד שני מגדירה את עצמה בתור “מאבחנת אישיות”. באמת שניסיתי לא לשפוט אותה, אבל ככל שההשתלמות (סליחה, מסע!!!) המשיך לו, גיליתי שאני כבר עמוק בהאשמה העצמית של למה אני כל כך ביקורתית והנה גם היא שונאת אותי. שאלתי את עצמי את אותה שאלה ששאלתי את עצמי במקומות העבודה האחרים שהייתי בהם- למה אני לא כמו זו שיושבת לידי? למה אני לא יכולה להיות כמו שאר נשות המעגל שנראה כי הן בולעות בשקיקה כל מילה שלה. אלו שרושמות מילות מפתח במחברת, אלו שעונות בכל פעם שיש סבב: “זה היה ממש מעניין ואני רוצה עוד”, אלו שלא אכפת להן שהמנחה מבקשת מהן לומר למה הן כאן,בטענה שזה ה: What שלהן (What??!!!). חזרתי הביתה ובכיתי. הרגשתי שהמקום שרציתי שיהיה המקום הכי בטוח לעבודה שלי עם עצמי, הפך להיות מראה אנושית צורמת שמשקפת לי את כל הסיבות שבגינן בחרתי דרך חיים אחרת. הבנתי שהיקום עושה לי קטע ומחכה שאתמודד שוב עם הפחד שלי שאולי בעצם אני לא כזו טובה, אולי אני לא יכולה לדייק את ה”איך” שלי, אולי אני לא יכולה להשתנות. אז עשיתי את מה שאף פעם לא יכלתי לעשות. התגברתי על הכעס העצמי והחלטתי להחליף אותה בקורס אקסל מקוון.

האמת היא שאני לא יכולה לשנות בי הכל. אני יכולה לרכך את עצמי, אני יכולה למדר מחשבות, ואני יכולה לסבול. אבל הפעם אני בוחרת לקבל את זה שיש לי רף מסוים לאנשים, בטח כאלה שאני עובדת איתם ובטח כאלה שאני רוצה ללמוד מהם. ונכון שמכולם אנחנו יכולות ללמוד, ואני רחוקה מלהיות הרף הזה בעצמי כל הזמן, אבל בסופו של יום עם כל הכבוד להשתלמות מיינדפולנס קבוצתית, נולדנו עם שני רגליים גם שנוכל להתרחק ממקומות שלא עושים לנו טוב, ואף אישי כדי שנוכל לתרגל נשימות לבד.