Search

תנו ללמוד

עם השנים התרגלנו למין רוטינה קבועה בשיח התקשורתי. אי שם לקראת תחילת אוגוסט מתחילות כתבות על “הבעיה של מערכת החינוך הישראלית”, לקראת תחילת ספטמבר יופיעו סיקורים על שביתות וסכסוכי עבודה, בנובמבר אנחנו בדרך כלל בתקופת אייטמים על מחדלים בטיחותיים, בהמשך השנה פה ושם כתבות מרגשות על המנהל או המורה המסורה, ולקראת הקיץ ציוני הבגרויות הנמוכים. כיאה לתקופה שבה כולנו מול מסכים, לערוצי התקשורת המקובלים הצטרפו השנה במסגרת מגיפת הקורונה, יותר ויותר קולות גם ברשתות החברתיות.

אולם, הרטוריקה זהה, והכותרות ממשיכות להיות אבלוסטיות, בדומה לשיח התקשורתי שכה התרגלנו אליו. מצד אחד “הלמידה מרחוק נכשלה” וקריאות למשחקים בפארקים עם חמישה תלמידים. מנגד “הלמידה מרחוק היא הזדמנות”, תוך הצפה של כלים מתוקשבים ברשתות, ועוד מאמר שמשווה בינינו לבין מדינה שגורמת לנו לרצות לעבור למקום קר באירופה. אני אישית שומעת בעיקר קצוות קולניים, ופחות את הרוב הדומם, המודר – אנו המורים.

ראשית, העניין הוא שכולכם צודקים אבל בו זמנית גם טועים. כולנו הרי מחזיקים נרטיב מסוים אשר צומח מתוך נקודת מבט מסוימת שאנו נמצאים בה. לטוב ולרע. כאשר, למשל, אתם ניגשים לתת פתרונות, עצרו רגע ותבינו שהפתרון שמצאתם אולי לא עובד בשדה שלי. כך בבית ספר מסוים ישנם התנאים, היכולות והצרכים לטובת פגישות בחוץ עם תלמידים, ומנגד בבתי ספר אחרים המורים כבר חוו בידוד או שניים ומכירים את המחירים הנפשיים של הסיכון. כמו כן, ברזולוציה אחרת אך תחת אותה תמה, ישנם הורים שהחשש המרכזי שלהם הוא הפערים הלימודיים של ילדיהם, לעומת הורים שמתרכזים אך ורק במצוקות החברתיות של ילדם, או הורים שאיבדו את עבודתם ולא הם ולא ילדם בכלל פנויים לשום סוג של שיח.

בזמן שרבים מכם מעבירים ביקורת גורפת או פוסט חד משמעי, רבים מאיתנו מנסים להזמין טכנאי אינטרנט, לחשוב על פעילות מהנה אך גם בעלת ערך חינוכי לשיעור זום הבא, לשאול תלמיד כיצד ניתן עוד לעזור לו, לשוחח עם הוריו, להזין נוכחות… והרשימה לא נגמרת. אין לנו זמן, אנחנו כבר מאבדים כוחות, וגם מבט על תלוש המשכורת בסוף החודש לא תורם למצב רוח. אולי בגלל זה ניתן לומר שאנחנו גם היחצנים הכי גרועים של עצמנו. אנחנו כבר חודשים רצופים מקבלים הנחיות סותרות ושונות, והמקום הכי כואב לנו הוא שבעצם שום דבר לא טוב מספיק.

אז מצטערת, זה לא משחק סכום אפס. אם אנחנו לא מסכימים לרקוד לחליל המטורף הזה, זה לא הופך אותנו למורים פחות טובים. רבים מאיתנו בשלב בו אנו תוהים בקול רם מהו הערך של המקצוע שלנו. תאמינו לי, ואני מרשה לעצמי לכתוב בשם כלל המורים, שאנו הראשונים שמחכים להעניק את החיבוק הכה חסר לתלמידנו, אך בינתיים – תנו לנו ללמוד ולנסות לתת מענה מסוים וראוי בתקופה הזויה שכזו, בלי ככ הרבה רעשי רקע. לאט, עם טעויות והצלחות – בדיוק כפי שאנחנו אומרים לתלמידנו. גם להיות לפעמים בשקט, להתבונן, לאפשר לתהליך להתרחש, זה דבר חשוב ונחוץ.

אני פונה אליכם שותפי לדיון הלא נגמר על החינוך – אני רוצה אתכם במעגל איתי, אני רוצה שתמשיכו לומר את דעתכם. אתם מגדלור נחוץ ויקר. אבל אולי קצת יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה, אולי פחות ‘חייבים’, ‘רק’ ופעלי ציווי, ויותר צניעות והכרת תודה. שתפו את דעותיכם ואמרו מה עושים אצלכם בבית הספר, בקהילות שלכם, בבית ספר של הבת של השכנה וגם במדינה אחרת. אבל הזהרו מלהטיף לאלו שלא נוהגים כמותכם. שוחחו איתנו המורים. שאלו אותנו: “כיצד ניתן לעזור לכם?”. אין לכם מושג כמה טוב זה יעשה לילדים של כולנו.

ולכם מורים ומורות יקרים ויקרות, אני רוצה לומר לכם ולי שתי מילים שאולי שכחנו שאפשר לקבל: סליחה ותודה.